האם אנחנו כ"פסע" מהכרעת חמאס ? – דעה

בימים האחרונים, לאור התחלת חלוקת הסיוע ההומניטרי ברצועת עזה על ידי חברות אזרחיות וגורמים בינלאומיים,

נראה כי חמאס מאבד לאט לאט את השליטה שהייתה לו על התושבים ברצועה.

למעשה, אפשר להגיד שחמאס מתחיל לאבד את אחיזתו.

את מה שנקרא "הסיי" שלו, השליטה, המילה האחרונה ברחוב.

הסימנים לכך ניכרים לעין, ומי שעוקב אחרי הדיווחים, לא יכול להתעלם ממה שקורה בשטח.

על אף קריאתו של חמאס, שהופנתה בבירור לתושבי עזה, שלא להתקרב למתחמי חלוקת המזון,

קריאה שמטרתה הייתה לנסות ולשמור על השליטה במרחב הציבורי ולמנוע מהתושבים לגשת לסיוע –

התושבים לא נשמעו לו.

בפועל, שורות ארוכות מאוד ותורי ענק של עזתים נצפו שהם עומדים בתור למתחמי הסיוע ביומיים האחרונים, מחכים בסבלנות או בחוסר סבלנות.

אבל מגיעים בכל זאת, למרות האיומים, למרות ההפחדות.

אפשר לקרוא לזה תור ענק, תור מפלצתי, תור שמשקף את מצוקת החיים בעזה וגם את חוסר האמון ההולך וגובר בחמאס, וחוסר ההקשבה של התושבים להוראותיו.

ולא רק זה..

שמענו גם קריאות מפתיעות, כמעט לא נתפסות:

"טראמפ טראמפ נתניהו", קראו היום עזתים בתור לחלוקת הסיוע. זו סצנה שלא הייתה מתקבלת על הדעת לפני חודשים ספורים בלבד, ועכשיו היא קורת בשטח, מול עיניי המצלמות והעיתונאים.

זהו סימן מובהק, איתות ברור לעובדה שחמאס מאבד את אחיזתו בעם.

ולא רק תורי ענק. נוסיף לכך גם את הדיווחים מהשעות האחרונות על פריצה למחסן מזון ששייך לחמאס על ידי תושבים עזתים, שבזזו את התכולה (קמח) כאילו הייתה שלהם.

המראות האלו, של אזרחים עזתים פורצים למתחמים של חמאס, לא חוששים מהארגון, לא מפחדים מהשלכות-

משדרים מסר עוצמתי: העם ברצועה שבע מהפחד, שבע מהשלטון האלים, שבע מהבטחות השווא של חמאס, והוא לוקח את העניינים לידיים.

אחרי כל זה, קשה שלא להרגיש שמשהו ברצועה השתנה.

התחושה בשטח שונה. משהו אמיתי מתחיל לקרות, התחלה של תהליך שכבר אי אפשר לעצור.

משהו נסדק בשלטון, משהו נשבר.

ובנוסף, אי אפשר להתעלם מהצהרה שפורסמה היום על ידי חמאס –

שוב, הצהרה בה הם מבקשים לסיים את המלחמה, תוך שהם מביעים הסכמה למתווה וייטקוף. כן, שוב חוזרת הקריאה הזו: "אנחנו רוצים לסיים את הלחימה".

הפעם זה כבר לא נשמע כמו קריאה אסטרטגית מתוחכמת. זה נשמע כמו קריאה של מצוקה, של חולשה, של חוסר ברירה.

אז מה עכשיו ?

אז… האם אנחנו בדיוק במקום הנכון? אם תשאלו אותי,

התשובה היא חד משמעית: כן.

חמאס לא רק על הברכיים כרגע. הוא כבר שוכב על הרצפה, רמוס, מרוסק.

חמאס איבד כמעט את כל מפקדיו הבכירים. המוח שמאחורי ההחלטות, המנהיגות שהובילה אותו לאורך השנים – חוסלה.

אין לו יותר יכולת אמיתית לאיים בצורה משמעותית על אזרחי ישראל, לא על צה"ל ולא על התושבים.

ועכשיו הוא איבד גם את הדבר שאולי הכי חשוב – השליטה בעם.

קולות נגד חמאס, שהיו בעבר נדירים, יוצאי דופן, כמעט שלא נשמעו, הפכו להיות חלק מהשגרה.

זה כבר לא מקרה בודד, לא קול בודד שצף מתוך ההמון – זו מגמה. זה גל שהולך וגדל. הציבור העזתי אומר די. נמאס להם. הם כבר לא מוכנים לשתוק. נמאס להם מהשלטון הארור הזה, מההנהגה שכפתה עליהם מלחמות וסבל.

וזה ניכר, ניכר מאוד. בכל מקום, בכל תמונה, בכל סרטון שעולה משם. אנחנו, לדעתי, נמצאים עכשיו בשלב מכריע.

עוד בעיטה אחת אבל חזקה, מדויקת, עוד מהלך אחד נכון – והסיפור הזה יכול להסתיים.

אסור לנו לעצור עכשיו. אסור, פשוט אסור להפסיק את הלחץ, אסור לתת לאויב זמן להתאושש. אבל, באותה נשימה, אסור לנו גם להמעיט בגודל ההישג שהגענו אליו –

זהו הישג עצום, נקודת ציון היסטורית כמעט, שלא נראתה ברצועת עזה מעולם.

אז כן, יש סיכוי. סיכוי אמיתי, מוחשי, לא דיבורים באוויר- שאנחנו, סוף סוף, אחרי כל השנים האלו, נמצאים ממש "כפסע מהניצחון".