ביום קיץ חמים, ב-28 ביולי 1914, העולם התעורר למציאות חדשה.
מה שנראה תחילה כעימות אזורי בין אוסטרו-הונגריה לסרביה, הפך בתוך שבועות ספורים למלחמה עולמית שסחפה את מרבית מדינות אירופה, והותירה אחריה אדמה חרוכה, מיליוני הרוגים, וטראומה קולקטיבית שמהדהדת עד ימינו.
111 שנים חלפו מאז, אך זיכרון המלחמה ההיא – "המלחמה הגדולה", כפי שכונתה אז, ממשיך לרדוף את ההיסטוריה האנושית.
לא רק בשל היקף ההרס והאבדות, אלא גם משום שהיא סימנה את קץ עידן התמימות, והולידה את המאה ה-20 כפי שאנו מכירים אותה:
עם אידיאולוגיות קיצוניות, מהפכות חברתיות, והבנה חדשה של מהי מלחמה.
הרצח שהצית את העולם
הטריגר היה דרמטי אך מקומי:
רצח פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרו-הונגרי, ואשתו סופי, בידי גברילו פרינציפ, סטודנט סרבי בן 19, בסרייבו.
הרצח עורר תגובת שרשרת דיפלומטית, שבמהרה הפכה למערבולת בלתי נשלטת.
אוסטרו-הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה, רוסיה התגייסה להגנתה, גרמניה לצידה של אוסטרו-הונגריה, וצרפת ובריטניה הצטרפו למערכה.
בתוך שבועות, אירופה כולה בערה.
מלחמה של חפירות, גזים וטכנולוגיה חדשה
המלחמה לא הייתה רק עימות בין מדינות, היא הייתה ניסוי אכזרי בטכנולוגיות חדשות.
לראשונה נעשה שימוש אמיתי נרחב בגזים רעילים, טנקים, מטוסים, צוללות ומקלעים אוטומטיים.
החיילים, רובם צעירים בני 18–25, מצאו עצמם לכודים בשוחות בוץ, תחת אש בלתי פוסקת, כשהמוות אורב מכל כיוון.
החזית המערבית, בעיקר בצרפת ובלגיה, הפכה לסמל של מלחמת התשה.
חיילים חיו חודשים ארוכים בתנאים בלתי אנושיים, כשהם נלחמים על מטרים ספורים של אדמה.
הקרבות הגדולים – הסום, ורדן, איפר, גבו מאות אלפי קורבנות כל אחד.
המלחמה בארץ ישראל
גם ארץ ישראל לא נותרה מחוץ למערכה.
תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, סבלה האוכלוסייה היהודית מגירושים, רעב, מחלות וגזרות קשות.
רבים גורשו מיפו ותל אביב, אחרים גויסו בכפייה לצבא הטורקי. במקביל, קמה מחתרת ניל"י, שפעלה לריגול לטובת הבריטים, מתוך אמונה שהכיבוש הבריטי יביא הקלה ליישוב היהודי.
בשנת 1917, עם פרסום הצהרת בלפור, החלה תקווה חדשה לנוכח האפשרות להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
הבריטים, שכבשו את הארץ מידי הטורקים, החלו לעצב את המציאות המדינית החדשה.
סוף המלחמה – התחלה של תקופה חדשה
ב-11 בנובמבר 1918, בשעה 11:00 בבוקר, הוכרזה הפסקת האש.
גרמניה נכנעה, והמלחמה הסתיימה.
אך השלום היה שברירי. ועידת ורסאי, שנערכה ב-1919, הטילה על גרמניה תנאים קשים, שיצרו תסכול עמוק והניחו את היסודות לעליית הנאציזם ולפרוץ מלחמת העולם השנייה.
העולם שאחרי המלחמה היה שונה בתכלית. ארבע אימפריות קרסו – הגרמנית, האוסטרו-הונגרית, הרוסית והעות'מאנית.
מדינות חדשות קמו, גבולות שורטטו מחדש, והאדם הפשוט נאלץ להתמודד עם מציאות חדשה, שבה המלחמה אינה עוד אירוע נקודתי –
אלא חלק בלתי נפרד מהחיים המודרניים.
111 שנים אחרי – מה נותר?
עכשיו, כשאנו מציינים 111 שנים לפרוץ המלחמה, חשוב לזכור לא רק את המספרים – 16 מיליון הרוגים, עשרות מיליוני פצועים.
אלא את הסיפורים האנושיים.
את החיילים שכתבו שירים בשוחות, את הרופאים שטיפלו בפצועים ללא ציוד, את האמהות שחיכו לשווא לבנים שלא שבו.
המלחמה ההיא הייתה רגע מכונן בהיסטוריה האנושית. היא שינתה את פני החברה, המדע, הפוליטיקה והתרבות.
היא לימדה אותנו שהאדם מסוגל להרס עצום – אך גם לתקווה, לאומץ ולחמלה.
ואולי, אם נקשיב לסיפורים ההם, נוכל למנוע את המלחמה הבאה.