הקדמה למאבק הנרטיבים
הדיון בדבר עתידה של יבשת אירופה שזור בחשש מפני שינוי דמוגרפי ותרבותי נרחב.
ביטוי מובהק לחשש זה הוא המונח הטעון "התאסלמות אירופה", נרטיב שהפך מרכזי בשיח הפוליטי והתקשורתי בעשורים האחרונים ובעשור האחרון בפרט.
נרטיב זה אף קיבל ביטוי ארגוני מפורש עם הקמת קבוצות כמו "לעצור את התאסלמות אירופה" (SIOE) בדנמרק ובאנגליה, אשר שמו למטרה להיאבק במה שהן מכנות "הפיכת האסלאם לכוח פוליטי בעל משמעות ביבשת".
המאמר הזה אינו נועד לאשש או להפריך תיאוריה פוליטית כזו או אחרת.
מטרתו היא להתבונן בצורה מפוכחת על המציאות הדמוגרפית והחברתית המשתנה של היבשת, ולנתח אותה באמצעות נתונים אקדמיים ומדעיים.
המאמר מתבסס על מחקרים מקיפים מהרשת של מכוני מחקר מובילים, כמו מכון פיו (Pew Research Center) ויורוסטאט (Eurostat), על מנת להפריד בין עובדות למיתוסים וליצור תמונה מורכבת של המתרחש.
נבחן את הגידול באוכלוסייה המוסלמית, את הגורמים לו, את אתגרי האינטגרציה, את השפעת האוכלוסייה המשתנה על הפוליטיקה האירופית ואת המתחים החברתיים המלווים תהליך זה.
המאמר יעקוב אחר התפתחות הנרטיבים סביב התופעה ויציג ניתוח מעמיק ומאוזן של הפסיפס המתחלף של אירופה.
דמוגרפיה בראי המספרים
הצגת נתונים בסיסיים
הגידול באוכלוסייה המוסלמית באירופה אינו מוטל בספק, אך היקפו ומהותו מפורשים באופן שונה בדיון הציבורי.
על פי נתונים דמוגרפיים רשמיים, בשנת 2020 עמדה האוכלוסייה המוסלמית באירופה על כ 46 מיליון בני אדם.
נתון זה מהווה כ 6% מכלל תושבי היבשת, ומשקף עלייה של 0.7 נקודות אחוז בלבד בעשור שחלף מאז 2010.
בעוד שהנתון הכלל אירופי מייצג עלייה מתונה יחסית, המציאות שונה בין מדינה למדינה. מדינות כמו צרפת, גרמניה, בריטניה ושוודיה נושאות שיעורים גבוהים יותר באופן יחסי.
לדוגמה, נכון לשנת 2023, בצרפת שיעור המוסלמים עמד על כ 10%.
בגרמניה, שיעורם עמד על כ 6.6% בשנת 2021 , ובשוודיה 7.5% בשנת 2023.
שיעור מוסלמים ונתונים דמוגרפיים במדינות אירופה נבחרות (2023)
| מדינה | אחוז מוסלמים | אוכלוסייה מוסלמית | שנת עדכון |
| צרפת | 10% | 6,500,000 | 2023 |
| אנגליה וויילס | 6.5% | 3,900,000 | 2021 |
| גרמניה | 6.6% | 5,500,000 | 2021 |
| שוודיה | 7.5% | 800,000 | 2023 |
| בלגיה | 7% | 800,000 | 2017 |
| אוסטריה | 8% | 700,000 | 2016 |
| הולנד | 5% | 900,000 | 2019 |
הפער הדמוגרפי והתחזיות לעתיד
הגורמים המרכזיים לגידול באוכלוסייה המוסלמית טמונים בשני תהליכים דמוגרפיים מקבילים: הגירה וריבוי טבעי.
על פי נתוני מכון פיו, שני הגורמים משפיעים, אך בכוחם של מנועים פנימיים ארוכי טווח יש כנראה חשיבות מכרעת יותר.
ראשית, האוכלוסייה המוסלמית באירופה היא הקבוצה הדתית הצעירה ביותר, עם גיל חציוני של 34 שנים, בהשוואה לגיל חציוני ממוצע של 44.7 בכלל האוכלוסייה האירופית.
שנית, שיעור הילודה בקרב נשים מוסלמיות גבוה בממוצע בילד אחד יותר מאשר בקרב נשים אירופיות לא מוסלמיות, דבר שכמובן מהווה דפוס עולמי.
במבט ראשון, נדמה כי הגירה היא הגורם המניע העיקרי, אולם ניתוח מעמיק יותר חושף מציאות מורכבת.
בעוד שהגירה היוותה את רוב הגידול באוכלוסייה המוסלמית בשנים מסוימות, למשל כ 60% מהגידול בין 2010 ל 2016, המנוע העיקרי והיציב יותר לטווח ארוך הוא הריבוי הטבעי בתוך הקהילות המוסלמיות הקיימות.
יתרה מכך, תחזיות של מכון פיו מצביעות על כך שאפילו בתרחיש תיאורטי של "אפס הגירה", שיעור המוסלמים ביבשת ימשיך לעלות, אם כי באופן מתון יותר, מ 4.9% בשנת 2016 ל 7.4% עד שנת 2050.
זאת בניגוד גמור לאוכלוסייה הלא מוסלמית, שעל פי התחזיות צפויה לקטון במספרים מוחלטים באותו פרק זמן.
תהליכים אלו מעידים כי הגידול הדמוגרפי המוסלמי הוא כיום תופעה פנימית של היבשת לא פחות משהיא פועל יוצא של זרמים חיצוניים.
גאות ושפל בהיסטוריה של ההגירה
השורשים הפוסט קולוניאליים
גל ההגירה המוסלמית הנרחב הראשון למערב אירופה אינו תופעה חדשה.
הוא החל לאחר מלחמת העולם השנייה והתבסס על שני תהליכים מרכזיים.
התהליך הראשון היה התהליך הפוסט קולוניאלי: מדינות אירופיות כמו צרפת העניקו אזרחות לתושבי מושבותיהן לשעבר, כמו אלג'יריה, מה שאיפשר תנועה המונית ליבשת.
התהליך השני היה תהליך של תיעוש ועיור מואצים, שיצרו ביקוש עצום לכוח עבודה זול במדינות אירופה המערבית.
מהגרים הגיעו מטורקיה לגרמניה, מצפון מדינות המגרב לצרפת, ממרוקו לאיטליה ומלבנון לדנמרק, במודל של "עובדים אורחים" (Gatsarbeiter).
המעבר מ"אורחים" ל"תושבים קבועים"
ההנחה הראשונית שרווחה בקרב המדינות הקולטות הייתה שהמהגרים ישובו לארצות מוצאם בתום תקופת העסקתם.
המציאות הוכיחה אחרת. רבים מהם לא מצאו סיבה לחזור למדינות עניות בהן סיכוייהם לחיים טובים היו נמוכים יותר באופן משמעותי.
בתחילת שנות ה 70 של המאה העשרים, מדינות אירופה אף עודדו באופן פעיל איחוד משפחות, מה שסייע להפיכת מהגרי העבודה לקהילות קבע מבוססות.
בשנות ה 80, גלי הגירה נוספים של פליטים ומבקשי מקלט החלו להגיע לאירופה, ומדינות רבות אימצו מדיניות מקלה יחסית כלפיהם.
מגמות הגירה במאה ה 21
נתוני הגירה עדכניים של יורוסטאט לשנת 2023 מראים כי הגירה אל האיחוד האירופי מחוץ לגבולותיו עמדה על 4.3 מיליון בני אדם, נתון המייצג ירידה לעומת שנת 2022.
גרמניה וספרד קיבלו את המספרים המוחלטים הגדולים ביותר של מהגרים.
חשוב להבחין בין סוגי הגירה שונים: הגירת עבודה, איחוד משפחות, והגירת פליטים ומבקשי מקלט, כאשר לכל אחת יש השפעה ייחודית.
נתונים נוספים מראים כי המהגרים הגיעו למדינות רבות באיחוד האירופי, כאשר ב 24 מתוך 27 מדינות חבריות, רוב המהגרים הגיעו מחוץ לגבולות האיחוד.
המהגרים צעירים יותר באופן מובהק מהאוכלוסייה המקומית, עם גיל חציוני של 30.5 שנים לעומת 44.7 שנים בקרב כלל האוכלוסייה האירופית.
נתונים אלו מציגים תמונה מורכבת של זרמי הגירה מתמשכים ורב ממדיים, הממשיכים להשפיע על המבנה הדמוגרפי של היבשת.
הפער בין מציאות לתפיסה והולדת המיתוס
המיתוס של "התאסלמות"
הדיון הציבורי על גידול האוכלוסייה המוסלמית שואב חלק ניכר מכוחו מתיאוריית קונספירציה מוכרת בשם "אורבייה" (Eurabia).
תיאוריה זו, שנטבעה על ידי הסופרת באט יאור, טוענת כי אירופה נכנעה מרצון לאסלאם וכי מתנהלת קנוניה של אליטות אירופיות כדי ליישר קו עם מדינות ערב על חשבון תרבותה ועצמאותה.
ההפרכה האקדמית והעובדתית
התיאוריה של אורבייה נדחתה באופן גורף על ידי הקהילה האקדמית ומכוני המחקר בשל היעדר בסיס עובדתי.
כבר בשנת 2011 הצהיר מכון פיו כי "הנתונים שיש לנו אינם מצביעים על כיוון של 'אורבייה' כלל".
התחזיות המדעיות של מכון פיו משרטטות שלושה תרחישים אפשריים לעתיד, כולם מתונים הרבה יותר מהנרטיב המקובל בתאוריה זו.
תחזיות אוכלוסייה מוסלמית באירופה לשנת 2050 על פי תרחישי הגירה שונים של מכון פיו
| תרחיש הגירה | שיעור מוסלמים מכלל האוכלוסייה ב 2050 |
| אפס הגירה | 7.4% |
| הגירה בינונית | 11.2% |
| הגירה גבוהה | 14% |
כפי שמדגימה הטבלה, גם בתרחיש של הגירה גבוהה מתמשכת, שיעור המוסלמים באוכלוסייה צפוי להגיע ל 14% בלבד עד שנת 2050, רחוק מאד מהיותו רוב דמוגרפי.
עובדה זו מערערת את התיאוריה מן היסוד.
אף על פי שהנתונים הכלל אירופיים אינם תומכים בתיאוריית האסלאמיזציה, סקרים מראים כי הציבור האירופי נוטה להעריך יתר על המידה את גודל האוכלוסייה המוסלמית
ובמקביל מביע חשש עמוק מהתופעה.
תחושה זו נובעת ככל הנראה מהריכוזיות הגבוהה של האוכלוסייה המוסלמית בערים הגדולות.
בעוד ששיעור המוסלמים בצרפת כולה עומד על כ 10%, במרסיי הוא יכול להגיע ל 20% ובאמסטרדם ל 24%.
ריכוז זה יוצר תחושה מוחשית ומקומית של שינוי דמוגרפי ותרבותי, גם כאשר הנתונים הארציים מראים עלייה מתונה. הדבר מראה כי הדיון על "התאסלמות" הוא קודם כל דיון על שינוי בזהות הלאומית והמקומית, ולא רק על מספרים.
בין אינטגרציה ל"חברות מקבילות"
אתגרי האינטגרציה
סוגיית האינטגרציה החברתית של מוסלמים היא אחד הנושאים הטעונים ביותר בדיון על עתיד אירופה.
הדיון הציבורי עוסק במושגים כמו "חברות מקבילות" (parallel societies) או "אזורים שהמדינה נטשה" (no go zones) בערים כמו מרסיי או בפרברים של פריז ובירמינגהם.
מחקרים מצביעים על כך שמהגרים מוסלמים ראשונים, שהגיעו מטורקיה ומצפון אפריקה, התקשו להשתלב באופן מלא בחברה המארחת.
הפער הערכי הנתפס והמציאות המורכבת
ישנו פער מתמשך בין המציאות לתפיסה הציבורית.
לעיתים קרובות, ישנו חשש כי קיים קרע ערכי עמוק בין הליברליזם המערבי המודרני לבין ערכי האסלאם המסורתיים, מה שגורם לחוסר הסכמה בנושאים כמו חופש הביטוי, זכויות נשים ונושאים אחרים.
עם זאת, ניתוח אקדמי מעמיק יותר מבחין בין "ערכים פוליטיים משפטיים" (כמו דמוקרטיה וסובלנות), לבין "ערכים דתיים תרבותיים" (כמו מנהגי לבוש או יחסי גומלין חברתיים).
על פי גישה זו, המתחים הציבוריים מתמקדים לרוב בערכים תרבותיים, ולאו דווקא מערערים על יסודות המדינה הליברלית.
דוגמאות למתחים אלו כוללות את הדיון הציבורי סביב איסור עטיית רעלה בצרפת והאיסור על בניית צריחי מסגדים בשווייץ.17
הדור הצעיר: זהות מחודשת
דפוס מעניין נוסף שצף ועולה ממחקרים נוגע לדור הצעיר של המוסלמים באירופה.
מחקרים מצביעים על כך שמוסלמים צעירים, בניגוד לציפיות של אינטגרציה מלאה, נוטים להיות דתיים יותר מהוריהם ואף שואפים יותר ליישום חוקי השריעה.
במקביל, סקרים מראים כי שיעור המוסלמים המזהים את עצמם עם זהותם הלאומית האירופית נמוך בהשוואה למהגרים אחרים.
ניכור זה מוזן ככל הנראה מתחושה של אפליה מצד החברה האירופית, הנדונה באופן נרחב כ"אסלאמופוביה".
תחושה זו של חוסר שוויון והשפלה, המצויה במיוחד בקרב צעירים, עלולה לדחוף חלק מהם לאמץ אידיאולוגיות רדיקליות כתגובה לתסכול ולניכור שהם חווים.
כוח פוליטי ואתגרי ביטחון
השפעה פוליטית בבחירות
אף על פי שאין מידע רב ורשמי על דפוסי הצבעה של מוסלמים באירופה בשל תקנות פרטיות מחמירות, קיימים מחקרים המצביעים על מגמה של תמיכה משמעותית במפלגות שמאל.
תמיכה זו אינה נובעת רק מזהות אידיאולוגית מובנית, אלא היא פועל יוצא של נסיבות חברתיות ופוליטיות.
מחקרים מראים כי ככל שמוסלמים חשים אפליה רבה יותר מצד החברה המארחת, כך גוברת הסתמכותם על זהות קבוצתית ותחושה של "גורל מקושר" (linked fate), המביא אותם לתמוך במפלגות שמזוהות עם הגנה על זכויות מיעוטים.
הדבר מראה כי הצבעה עבור מפלגות אלו היא, במובנים רבים, תגובה לניכור ולאפליה שהם חווים, והיא מהווה כלי פוליטי במאבקם להכרה ושוויון.
ייצוג פוליטי
הגידול באוכלוסייה המוסלמית בא לידי ביטוי גם בזירה הפוליטית.
דוגמה בולטת לכך היא בריסל, בירת בלגיה והאיחוד האירופי, שם כמעט חמישית מחברי הפרלמנט האזורי הם ממוצא מוסלמי.
דוגמה זו מראה כי במקומות בהם יש ריכוז גבוה של אוכלוסייה מוסלמית והתארגנות קהילתית, ניתן לתרגם את הכוח הדמוגרפי להשפעה פוליטית ממשית ומשמעותית.
האתגר הביטחוני
אין לנתק את הדיון הדמוגרפי והחברתי מהאתגר הביטחוני הנשקף מצד טרור ג'יהאדיסטי.
על פי דוח יורופול לשנת 2023, מתוך 120 פיגועי טרור שהתבצעו באיחוד האירופי, 14 היו ג'יהאדיסטיים.
על אף שמספרם המוחלט נמוך יחסית, אלו היו הפיגועים הקטלניים ביותר.ב
שנת 2023 נעצרו 426 חשודים בעבירות טרור, כאשר 334 מהמעצרים קושרו לטרור ג'יהאדיסטי.
נתונים אלו, אף כי הם מתייחסים למיעוט קטן וקיצוני באוכלוסייה המוסלמית, מדגימים את האיום הביטחוני המתמשך.
נתוני טרור באיחוד האירופי לשנת 2023 על פי סוג הטרור
| סוג טרור | מספר פיגועים שהושלמו | מספר עצורים |
| טרור ג'יהאדיסטי | 5 | 334 |
| טרור ימין קיצוני | 0 | 45 |
| טרור שמאלני ואנרכיסטי | 23 | 19 |
| טרור אתנו לאומי בדלני | 70 | לא צוין |
הטבלה ממחישה כי הטרור הג'יהאדיסטי, אף שהוא נדיר יחסית במספר הפיגועים, נותר האיום המרכזי בעיני רשויות החוק האירופיות לאור קטלניותו והמספר הגבוה של החשודים שנעצרו על רקע זה.
בחינה מחדש של עתיד אירופה
הממצאים שהוצגו במאמר הזה מציירים תמונה מורכבת של השינוי באוכלוסייה האירופית.
בעוד שהגידול במספרם של המוסלמים ביבשת הוא מגמה דמוגרפית מבוססת ואמיתית המונעת משילוב של הגירה וריבוי טבעי, הנרטיב של "התאסלמות" הוא קונספירציה פוליטית שאינה נתמכת בנתונים אקדמיים.
הגידול הוא עדיין יחסין מתון וליניארי, כנראה עוד רחוק מלהוות איום על הרוב הדמוגרפי האירופי.
אך עדיין צריך לזכור אותו, ולהיות בבקרה.
היבשת הלבנה וההומוגנית הופכת לפסיפס אנושי רבגוני, והיא ניצבת בפני דילמה עמוקה.
מצד אחד, היא זקוקה לגידול באוכלוסייה המגיעה מחוץ לגבולותיה על מנת להתמודד עם הזדקנות האוכלוסייה הכללית.
מצד שני, עליה להתמודד עם אתגרי האינטגרציה החברתית והתרבותית, עם גילויי האפליה והניכור, ועם החשש מקיצוניות דתית.
עתידם של היחסים בין המוסלמים לבין הרוב הלא מוסלמי באירופה תלוי במידה רבה במדיניות אינטגרציה מושכלת, במאבק באפליה ובשיח ציבורי מורכב ועובדתי שמתנער מסיסמאות פופוליסטיות. הפסיפס האירופי אכן משתנה, אך הוא אינו בהכרח "מתאסלם".
הוא הופך ליותר מורכב, רב גוני, ונדרש ממנו לבנות מחדש את עצמו בהתאם למציאות הדמוגרפית החדשה. היכולת להכיל את השינוי הזה תהיה המבחן הגדול של החברה האירופית במאה הנוכחית.