גבולותיה של אומה סיפור של קווים על המפה ומעבר להם
הגבולות של מדינת ישראל אינם רק קווים יבשים על מפה.
הם ביטוי מוחשי ודינמי של מאות תקריות, הסכמים ואירועים היסטוריים, צבאיים ודיפלומטיים שהתרחשו לאורך יותר ממאה שנה.
גבולות אלו, הכוללים גבולות יבשתיים חיצוניים עם ארבע מדינות: לבנון, סוריה, ירדן ומצרים, וכן גבולות עם רצועת עזה ואזור יהודה ושומרון, משקפים את המורכבות הרב שכבתית של האזור.
הבנה מלאה של גבולותיה של ישראל מצריכה ניתוח מעמיק של התהליכים ההיסטוריים שיצרו אותם, החל מהסדרים קולוניאליים שבתחילת המאה ה20 ועד להסכמי השלום בני ימינו.
מאמר זה יספק מסע בזמן, בוחן כיצד כל גבול התעצב באופן ייחודי, וכיצד הוא ממשיך לשמש נקודת חיכוך דיפלומטית וביטחונית המושפעת מתהליכים היסטוריים מתמשכים.
הגבולות אינם ישויות סטטיות, אלא תוצרים חיים ומשתנים של אינטרסים אסטרטגיים ופוליטיים.
הם מגלמים החלטות שקיבלו מעצמות עולמיות, הישגים צבאיים בשטח, והכרעות של מדינאים.
מכאן נובעת ההבנה כי גבולות מורכבים יותר מסכום חלקיהם הגיאוגרפיים, וכי הם משמשים מצע לפיתוח אינטרסים, יחסים ומתחים במרחב הגיאופוליטי של המזרח התיכון.
גבולות הדור הראשון המורשת הקולוניאלית של המזרח התיכון
הסכם סייקס פיקו ובידוד החזון
נקודת המוצא הרשמית לחלוקת המזרח התיכון לאחר קריסת האימפריה העות'מנית היא הסכם סייקס פיקו, שנחתם ב 16 במאי 1916.
הסכם זה, בין נציגי בריטניה וצרפת, מארק סייקס ושארל פרנסואה ז'ורז' פיקו, קבע למעשה את עתיד האזור על פי אינטרסים קולוניאליים.
הוא שורטט בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ונועד להסדיר את חלוקת השלל הטריטוריאלי של האימפריה העות'מנית המתפרקת.
על אף התפיסה הרווחת כי הסכם זה קבע באופן סופי את גבולות המדינות, בפועל הוא שימש יותר כמסמך עקרונות ראשוני.
גבולות האזור עוצבו במידה רבה רק בהסכמים מאוחרים יותר, כדוגמת הסכם סוור משנת 1920.
התהליכים המאוחרים יותר מדגימים כי הגבולות לא היו קבועים מראש, אלא היו נתונים למשא ומתן דינמי ולניסיונות של כוחות מקומיים להשפיע על עיצובם.
כך, לדוגמה, מכתבו של פייסל הראשון מבטא ניסיונות להרחיב את גבולותיה של סוריה, וחושף את המגבלות של ההנהגה הערבית לעצב את המרחב על פי תפיסותיה.
הדבר מדגיש את הפער בין ההבטחות הפוליטיות של המעצמות לבין המציאות המורכבת בשטח, פער שימשיך וילווה את עיצוב גבולות ישראל גם בעשורים הבאים.
עיצוב גבולות המנדט הבריטי
גבולותיה הראשוניים של ארץ ישראל עוצבו באופן רשמי בתקופת המנדט הבריטי, על בסיס הסכמים שקדמו לו ובהתאם לאינטרסים שהשתנו עם הזמן.
- גבול המזרח: גבולה המזרחי של ארץ ישראל המנדטורית נקבע תחילה על ידי נהר הירדן והוקצה להקמת מדינה ערבית בחסות בריטית. ועידת קהיר בשנת 1921, שהתכנסה בראשות שר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל, החליטה להקים בעבר הירדן את אמירות עבר הירדן ולמסור את שטחה לעבדאללה הראשון. החלטה זו למעשה הפרידה את השטח מעבר הירדן המזרחי מארץ ישראל המנדטורית.
- גבול הדרום: גבולה הדרומי של ארץ ישראל המנדטורית הוא תוצר של הסכם מוקדם אף יותר. בשנת 1906, בריטניה, ששלטה במצרים, לחצה על האימפריה העות'מנית לקבוע גבול בין השטחים. כך שורטט קו ישר מרפיח לחוף ים סוף (מפרץ אילת). קו זה, המכונה "קו עקבה רפיח", נכפה במידה רבה על האימפריה העות'מנית ונועד לשרת את האינטרס הבריטי של הגנה על תעלת סואץ. קו זה, למעשה, קבע את גבולה הדרומי של ארץ ישראל המנדטורית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הדבר מראה כי יסודות מסוימים של גבולות ישראל הם תוצר של אינטרסים אימפריאליים שהתגבשו עשרות שנים לפני הקמת המדינה.
הקו הירוק תוצאות מלחמת העצמאות
ההקשר ההיסטורי של הסכמי שביתת הנשק
הקמת מדינת ישראל במאי 1948 והמלחמה שפרצה בעקבותיה יצרו מציאות טריטוריאלית חדשה.
עם ניצחון ישראל במלחמת העצמאות, מועצת הביטחון של האו"ם הפעילה לחץ על הצדדים לפתוח במשא ומתן על שביתת נשק.
שיחות אלו נפתחו ב 12 בינואר 1949 במלון השושנים באי רודוס, ועל כן נקראו "הסכמי רודוס".
ההסכמים, שנחתמו בין ישראל לבין מצרים, לבנון, ירדן וסוריה, היו סיומה הרשמי של מלחמת העצמאות והתוו את גבולותיה הזמניים של המדינה.
קו גבול זה, שסומן במפה בצבע ירוק, זכה לכינוי "הקו הירוק" והיה גבולה של ישראל עד מלחמת ששת הימים.
יש לזכור, כי הקו הירוק אינו קו גבול בינלאומי מוכר, אלא קו שביתת נשק ששיקף את המציאות הצבאית בשטח בתום המלחמה.
ההסכמים השונים
- ההסכם עם מצרים: ההסכם עם מצרים נחתם ב 24 בפברואר 1949. הוא קבע כי הנגב יישאר בשליטת ישראל, בעוד הכוחות המצריים המכותרים "בכיס פלוג'ה" ישוחררו. סעיף בהסכם קבע כי הגבול באזור רצועת עזה יימתח 3 ק"מ מזרחית לכביש מג'דל עזה. עם זאת, בעקבות תלונות על חציית כפרים והפרדת בתים מאדמותיהם, שונה התוואי ונוצרה "ברך" באזור קיבוץ נירים, כך שקו שביתת הנשק הסופי נחתם בפברואר 1950.
- ההסכם עם לבנון: המשא ומתן עם לבנון החל לאחר מבצע חירם. ההסכם נחתם ב 23 במרץ 1949. בניגוד לגבולות האחרים, הגבול עם לבנון היה היחיד שחפף את קו הגבול הבינלאומי שנקבע קודם לכן בתקופת המנדט. ההסכם קבע כי צה"ל יפנה את 11 הכפרים שכבש בדרום לבנון.
- ההסכם עם סוריה: ההסכם עם סוריה נחתם ב 20 ביולי 1949. המשא ומתן היה מורכב במיוחד. בסופו של דבר, סוריה נסוגה לשטחיה ואילו כל השטחים שהיו בשליטתה מערבית לגבול הבינלאומי הפכו לאזורים מפורזים. מעמדם של אזורים אלה נותר עמום, וישראל ראתה בהם שטח ריבוני שבו מותרת פעילות אזרחית ומוגבלת צבאית, בעוד סוריה ומדינות ערב ראו בהם שטח הפקר. חוסר הבהירות הזה גרם לתקריות ירי רבות בשנים הבאות. הוא ממחיש כי חוסר הבנה הדדית לגבי מהות הגבול יצרה פתח לסכסוכים עתידיים והפך את הקו לנקודת חיכוך מתמדת.
גבולות של שלום המודל המצרי והירדני
השלום עם מצרים
הסכם השלום עם מצרים, שנחתם ב 26 במרץ 1979 בוושינגטון בעקבות הסכמי קמפ דייוויד מ 1978, היווה נקודת מפנה היסטורית.
המשא ומתן הוביל להסכמה מצרית להכיר בישראל וליצירת יחסים דיפלומטיים, בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה מחצי האי סיני, כולל פינוי כל היישובים והבסיסים שהוקמו בו.
הסכם זה הפך את הגבול עם מצרים לגבול בינלאומי מוכר ויציב.
למרות שהיחסים בין המדינות נותרו "קרירים" ורחוקים מנורמליזציה מלאה, ההסכם מנע מלחמות נוספות בין המדינות לאורך עשרות שנים ויצר תשתית חשובה לשיתוף פעולה ביטחוני התורם ליציבות האזורית.
השלום עם ירדן
הסכם השלום בין ישראל לירדן, שנחתם ב 1994, הגדיר אף הוא גבול בינלאומי מוכר ויציב. הוא ביסס את הגבול על קו המנדט הבינלאומי, תוך הכרה הדדית מלאה. יחד עם זאת, ההסכם כלל סעיפים ייחודיים שעסקו בסוגיות טריטוריאליות וסביבתיות, בעיקר בנושא המים.13
המקרה של נהריים ובקורה מדגים את מורכבות ההסכם. שטחים אלו, שהיו בשימוש חקלאי ישראלי, הועברו לריבונות ירדנית אך עם זכויות שימוש מיוחדות לישראל למשך 25 שנה, שאפשרו מעבר לחקלאים ישראלים ללא דרכון.
ירדן הודיעה בשנת 2018 על החלטתה לסיים את הסכם החכירה, ובכך החזירה את השטחים לריבונותה המלאה.
מקרה זה ממחיש כי גם הסכמי שלום אינם חסינים מפני שינויים, וכי גם בתוך גבולות יציבים יכולות להתעורר נקודות חיכוך דיפלומטיות שמקורן בשינויי אינטרסים של המדינות.
ניתוח גבולות עכשוויים אורך ונקודות חיכוך
נתוני אורך הגבולות
נכון לעשור השלישי של המאה ה21, גבולותיה היבשתיים של ישראל הם:
- גבול מצרים: 208 קילומטר.
- גבול ירדן: 309 קילומטר.
- גבול סוריה: 92 קילומטר.
- גבול לבנון: 79 קילומטר.
בנוסף, גדר רצועת עזה משתרעת על פני 59 קילומטר ואילו הגבול ביהודה ושומרון הוא 330 קילומטר.
גבול לבנון: הקו הכחול
הגבול עם לבנון, המכונה "הקו הכחול", אושר על ידי האו"ם בשנת 2000 לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון.
בניגוד לגבולות השלום עם מצרים וירדן, הקו הכחול אינו גבול בינלאומי מוכר, אלא קו נסיגה שנועד לקבוע שישראל השלימה את נסיגתה על פי החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם משנת 1978.
חוסר הגדרתו כגבול קבוע יוצר חוסר בהירות משפטי ומדיני, המשמש מזה שנים כקרקע פורה למתיחות.
נקודות חיכוך ביטחוניות:
- חוות שבעא והר דב: המחלוקת סביב חוות שבעא והר דב היא דוגמה בולטת לניצול המצב הגיאופוליטי. לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון בשנת 2000, טען חזבאללה שהר דב הוא אדמה לבנונית שלא נסוגה ממנה ישראל, והשתמש בטענה זו כהצדקה להמשך העימותים. על אף שעל פי המפות ההיסטוריות והעדויות המרובות, השטח שייך לסוריה, חזבאללה וממשלת לבנון התעקשו על עמדתם. המצב הזה מדגים כיצד גבולות יכולים להיות נקודות חיכוך המתוחזקות על ידי שחקנים לא מדינתיים.
- החלטה 1701 של האו"ם: בתום מלחמת לבנון השנייה, החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם קראה להפסקת אש ולפריסת כוח יוניפי"ל (כוח האו"ם המוצב בדרום לבנון) באזור. ההחלטה קראה גם למניעת נוכחות נשק מדרום לליטני ללא הסכמת ממשלת לבנון, אך היא לא יושמה במלואה. על אף פריסת כוחות האו"ם, חזבאללה המשיך להתעצם באזור, והמחיש כי הסכמים בינלאומיים אינם מספקים ללא אכיפה קפדנית בשטח.
גבול סוריה: הקו הסגול
גבול סוריה הוא קו הפסקת אש שנקבע בתום מלחמת יום הכיפורים.
במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן מידי סוריה, וב 1981 החילה עליה את החוק הישראלי באמצעות "חוק רמת הגולן".
על אף ההכרזה החד צדדית, הקהילה הבינלאומית, כולל מועצת הביטחון של האו"ם, רואה בסיפוח "בטל ומבוטל" וחסר תוקף משפטי.
המצב בגולן מבטא מתח מתמיד בין אינטרס ביטחוני לבין נורמות משפטיות בינלאומיות.
ישראל רואה בשליטה ברמה נכס ביטחוני קריטי למניעת פגיעה ביישובים אזרחיים ולבלימת התבססות איראנית.
השליטה הישראלית על הגולן יצרה גבול שקט ויציבות יחסית מאז 1974.
הדרישה הסורית להחזיר את הגולן עד קו 4 ביוני 1967 ממחישה כי הגבולות שנקבעו בעבר ממשיכים לעצב את הדרישות והאסטרטגיות העתידיות, במיוחד בנוגע לשליטה על משאבי מים אסטרטגיים כמו הכנרת ונהר הירדן.
הגבול כמכונת חיכוך דיפלומטית וביטחונית
הגבולות של ישראל הם תוצר מורכב של מורשת קולוניאלית, הישגים צבאיים והכרעות דיפלומטיות.
כל גזרה מספרת סיפור ייחודי: הגבול המצרי כדוגמה לנסיגה מלאה תמורת שלום ויציבות, הגבול הירדני כמודל של שלום עם הסדרים טריטוריאליים ייחודיים, הגבול הלבנוני כקו נסיגה עם מתיחות מתמדת, והגבול הסורי כגבול המבטא הכרעה ביטחונית חד צדדית.
האסטרטגיה הישראלית להתמודדות עם גבולות אלו כוללת מנגנונים שונים, כגון שליטה טכנולוגית חכמה, פריסת מערכי הגנה מתקדמים ויצירת שיתופי פעולה בינלאומיים להשגת לגיטימציה ויכולת אכיפה בשטח.
מנגנונים אלה נועדו למנוע התבססות של גורמי טרור, במיוחד לאורך הגבול הלבנוני, וליצור גמישות מבצעית.
סיכום: גבולותיה של ישראל בעתיד הנראה לעין
גבולותיה של מדינת ישראל ממשיכים להיות קווים גיאוגרפיים, אך בראש ובראשונה הם נקודות ציון פוליטיות ואסטרטגיות דינמיות.
היציבות שנוצרה לאורך גבולות ירדן ומצרים, על אף המתחים התת קרקעיים, מהווה מודל יחיד במינו באזור. מנגד, הגבולות בצפון עם לבנון וסוריה, על בסיס קווי הפסקת אש ונסיגה חד צדדית, נותרו פתוחים לפרשנות ולסכסוך.
העובדה שגורמים לא מדינתיים כמו חזבאללה יכולים להשתמש בחוסר הבהירות ההיסטורית והמשפטית של הגבול הלבנוני כדי להצדיק את המשך מאבקם, מחדדת את המסקנה כי שלמות טריטוריאלית והסדרה דיפלומטית אינן מספיקות לבדן כדי להבטיח יציבות.
בעתיד הנראה לעין, נראה שהדיון על גבולותיה של ישראל לא יסתכם בסימונים על מפה, אלא ימשיך ויהיה מושתת על ניהול מתחים, על מאמצים דיפלומטיים לגישור על פערים היסטוריים, ועל שמירה על יציבות ביטחונית מול איומים מתפתחים.